פירוש הרמב”ן להחשכת השמים בספר יואל
דוגמא נפלאה להתייחסותו של הרמב”ן לאור הפיזיקלי אפשר לראות בפירושו לספר יואל. כדי להבין היטב את הדברים ארצה להאריך מעט בהבנת הפסוק: “שמים רעשו, שמש וירח קדרו והכוכבים אספו נגהם” (יואל ב,י ד,טו) כך פירש הרמב”ן את משמעות העניין:
“שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ, או שנאספו אל האוהל אשר להם ברקיע השמים.” (רמב”ן בראשית ל כג)
פירושו ממשיך את שיטתו בהסבר בריאת המאורות והנחתם ברקיע. כזכור, לדעתו התיווך בין אור ה’ לאור הטבעי מתבצע באמצעות שני תהליכים – הכוכבים סופגים את אור ה’ לתוכם (כלשונו “להאיר בברואים”, להאיר בהם ולא עליהם) ותהליך נוסף של הקרנת האור מהכוכבים לארץ. לדעת הרמב”ן יואל הנביא מדבר על כך שהתהליך הראשון התקיים (“קבצו האור בתוכם”) אך התהליך השני לא (“לא הוציאו אורם לחוץ”).
אבל פירושו קשה שהרי יואל בפרק ב מדבר בפירוש על ענן של חגבים שמסתיר את אור השמש, ולכן תמוה לומר שמדובר על תהליך מורכב של קיבוץ האור בתוך החומר. היה הרבה יותר פשוט להסביר את כל המשלים בפרק על רעש השמים, החשכת השמש ואספת אור הכוכבים, כתוצאה מלהקת חגבים שהסתירה אותם. אמנם לפי הסבר זה היה ראוי שלשון הפסוק תהיה סבילה “ואור הכוכבים נאסף”, כלומר נבלע בענן הארבה ולא הגיע לארץ, ולא “אספו נגהם” שמרמז על תהליך פנימי בכוכבים. אך יש לתרץ את שינוי הלשון בכך שמדובר במשל בלבד.
אמנם המחפש יראה שאף אחד מהמדרשים ומהפרשנים המסורתיים לא הסביר את הפסוק כך, דהיינו שאור הכוכבים הוסתר כתוצאה מהחגבים, והשאלה מדוע? הרי הדבר מתבקש מההקשר.
התשובה קשורה כמובן לקושייה הלשונית שהזכרנו. אם אכן מדובר במשל של הנביא יואל, הדבר מחזק את פירושו של הרמבן עוד יותר. הרי אם הפסוק תיאר מציאות פיזית, היה מתבקש להסביר שאור הכוכבים נאסף על ידי הארבה. אך אם מדובר במשל, יש להבין את פרטי המשל על פי ציורו, דהיינו במנותק מההקשר הריאלי של זמנו של הנביא. כך טבעו של משל, לקחת את השומע למחוזות אחרים, כדי להעביר מסר. אם אכן מדובר במשל אזי לשונו הפעילה של הפסוק “אספו נגהם” לוקח את המאזין לתהליך שקורה בתוך הכוכבים ולא באינטראקציה בין אור הכוכב לענן החגבים. ואכן כך פירש הרד”ק: “הכל משל לרוב הצרה כי כן דרך הכתוב כמו חשך השמש בצאתו והדומים לו רבים. וענין אספו נגהם אספו אורם לתוכם שלא נראה וכן אסוף ידיך ויאסוף רגליו”. כאשר הכוכבים אוספים נהגם העולם חושך, כך גם חשך העולם בשל החגבים. ואכן גם מסתבר בחלק הראשון של הפסוק “רעשו שמים, שמש וירח קדרו”, קשה להבין שהשמש קדרה כתוצאה מהסתרת החגבים את אורה. הרבה יותר מסתבר להבין שזהו משל – אם השמש הייתה קודרת אז היה חושך, כך גם קרה כתוצאה מפלישת הארבה.
אמנם ישנה סיבה עמוקה יותר לכך שאי אפשר לפרש את אסיפת האור של הכוכבים כתוצאה של המוני החגבים המרחפים בשמים, והיא שפסוק זה חוזר שנית בפרק ד’, לאחר שמגפת הארבה כבר חלפה! בניגוד לפרק ב, ברור מעל לכל ספק שבפרק ד יואל כלל לא מדבר על החגבים, אלא על הגויים שבאים למלחמה על ירושלים, וה’ ינקום בהם. גם שם יואל משתמש בתיאורים של רעש השמים, הקדרת השמש והירח ואסיפת נגהם של הכוכבים, מילה במילה כמו בפרק ב. כך שההקבלה שעושה הנביא ברורה ומכוונת. מי שקורה רק את פרק ב’ יכול להתווכח על פירושם של רבותינו, אך מי שמשווה לפרק ד’ יאלץ להודות שלא ניתן להסביר אחרת – בהכרח מדובר במשל על שינוי שחל בכוכבים.
למרות הדמיון הרב ישנו הבדל משמעותי בפרק ד’ לעומת פרק ב’. בפרק ב’ היה רושם שרעש השמים הוא שגרם לשמש ולירח לקדור ולכוכבים לאסוף את אורם. מה שהוביל למסקנה שהרעש הוא קול כנפי החגבים והחושך הוא תוצאה של הסתר האור בשל ריבוי בעלי החיים. אך בפרק ד’ הרעש והחושך הם בפסוקים נפרדים, ולא נראה שיש בניהם קשר ישיר של סיבה ותוצאה. הנביא אומר שהשמש והכוכבים אוספים את אורם כיוון שה’ מגלה את עצמו והם מפנים לו מקום (מעניין שדווקא קולו הוא המתגלה ולא אורו), או שהופכים להיות חסרי משמעות לעומת כוחו של הבורא, כמו שפרשו רבותינו ומופיע במקומות אחרים בתנ”ך. אם כן רעש השמים הוא קול התגלותו של ה’ שמבטל את חוקי הטבע ושליטתם, כדברי הפרשנים במקום “שמש וירח קדרו, ר”ל שאז יתבטלו הוראות השמימיות והכוכבים אספו נגהם ולא יפעלו במסיבת המערכת:” (מלבים וכן רוב הפרשנים הולכים בדרך זו). לכן אפשר לומר מבחינה מסוימת רעש השמים הוא הסיבה לאיסוף האור, אך באופן עקיף. אין כאן דבר שמסתיר את האור אלא סיבה רוחנית שאור הכוכבים בטל לעומת אור ה’. ה’ מכבה את אור הכוכבים ברצונו ובעצמו – “מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִין, אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד, טו): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם.” (איכה רבה א,א).
לאחר שהשתכנענו שיואל הנביא מתאר כוכבים שאוספים אור לתוך עצמם, או לפחות משתמש בתופעה זו כמשל לטובת המסרים של נבואתו, קשה שלא לדמות את משל זה לתופעה פיזיקלית ידועה ומרתקת – החור השחור – כוכב שעובר תהליך של קריסה עצמית, כך שהוא שואב הכל לתוכו, כולל אור, ושום דבר לא יוצא החוצה יותר. אם היה צריך אדם לכתוב את סופו של היקום, יש סיכוי סביר שהיה בוחר בחור השחור לאחד מהתפקידים הראשיים בתסריט. יתכן שגם יואל בחר בכוכבים, האוספים את נגהם, כמשל אימתני, כדי לזעזע את העם ולעורר אותם בתשובה.
זוהי דוגמא נפלאה לכך שלפרשננו הייתה תפיסת עולם פיזיקלית מגובשת שבאה לידי ביטוי בפירושם. הרמב”ן רואה באור ישות שלמה, בעלת מאפיינים פיזיים ורוחניים כאחד. האור מבטא את הנוכחות האלוהית שבמאירה בנבראים. לכוכבים יש תפקיד של תיווך בשל ההפסק שיצר הרקיע בין הבורא לבריאה. דוגמא קיצונית לתכונות האור הוא כוכב שחור כפי שעולה מנובאת יואל. הדבר מהווה הזדמנות לעמוד על גישתו של הרמבן לנושא ולהראות עד כמה משמעותי ללמוד את האור במבט תורני ומדעי גם יחד.