בס”ד
אספקלריא המאירה
כאשר מדברים על הקשר בין אור ה’ לאדם, אי אפשר שלא לעסוק בנבואה, שנמשלה בלשון המקרא ובלשונם של חז”ל לאור ה’ השורה על האדם. בסוגיה זו ניתן לראות את תמצית הרעיון שאנו עוסקים בו – שקיפות ואטימות לאור. ככל שאדם נקי ומוכן לשתף פעולה עם הרצון האלוהי, כך הוא שקוף לאור ומאפשר לו לעבור דרכו. אדם זה ראוי להיקרא נביא, גם משום שזוכה לקלוט את רצון ה’ בטהרתו וגם משום שהוא מסוגל למלא את שליחותו ולהעביר את נבואתו בצורה מדויקת לקהל שומעיו. לכן חכמינו ראו לנכון להמשיל את הנביא לחלון – “אספקלריא” בלשון יוונית.
סוגיה זו נידונת במדרשי חז”ל וחכמי הקבלה בהרחבה, ותחילתה בלשונה של המשנה במסכת כלים שעוסקת בחפצים טמאים וטהורים, שם מופיע הביטוי “אספקלריא טהורה” (מסכת כלים פרק כ משנה ב). וכך דברי הרמב”ם על משנה זו:
אספקלריא. הוא המכסה אשר יעשה לראות מאחוריו. והוא אצלי מלה מורכבת “ספק ראיה”. וזה שיראה אחורי המכסה, שהוא מזכוכית מן דבר ספירי, לא יראה במקומו האמתי כמו שהתבאר ב”חכמת המבטים”, וכן לא יראה על שיעורו האמתי.
ויקראו החכמים המכסה הבהיר מאד אשר לא יסתיר דבר מאחוריו אספקלריא המאירה. ואמר על צד המשל בהשגת משה רבנו עליו השלום לאלוהות, שהוא השיג הבורא יתברך על תכלית מה שאפשר האדם. מאשר הוא בחמר ההשגה שישיגהו, כמו שאמר יתברך מזה כי לא יראני האדם וחי. לפי מה שהתבאר בפרקי אבות אמרו כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה וכבר יצאנו מכוונת ההלכה אבל ביארנו ענין חשוב.
דברי הרמב”ם מקשרים בין “חכמת המבטים” (אופטיקה גיאומטרית) למדרשי חז”ל ונבואתו של משה. תוך כדי דבריו הוא גם מתייחס לשאלה נסתרת, מדוע לדמות את גדול הנביאים לחלון שקוף וטהור? מדוע לא לומר שמשה ראה את אור ה’ ישירות בלא שום הפרעה? תשובתו היא “אשר הוא בחומר” – כלומר גם משה הוא אדם ולכן בהכרח נבואתו מוגבלת. שאר הנביאים הם כחלון שאינו טהור ולכן נבואתם בהירה פחות ומכילה שגיאות אופטיות: “לא במקומו האמיתי, לא על שיעורו האמיתי”.
דברי הרמב”ם מבוססים דברי התלמוד[1] והמדרש[2]. דברי המדרש מפורטים מאוד ומשווים בין משה לנביאי ישראל, אך קודם לכן המדרש משווה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם. מכיוון שהדבר קשור מאוד לעניינו נקרא את המדרשים במלואם ונסביר את העקרונות שעולים מהם.
מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם?
רבי חמא בר חנינא אמר:
- אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור, כמו שנאמר: “ויקר אלהים אל בלעם”. אבל נביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה”.
- אתה מוצא, שאין הקדוש ברוך הוא נגלה על האומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה, כמו שנאמר: “מארץ רחוקה באו אלי” אבל נביאי ישראל, מיד “וַיִּקְרָא”.
רבי חנינא בר פפא אמר:
- משל למלך, שהיה הוא ואוהבו בטרקלין וביניהם וילון. כשהיה מדבר עם אוהבו מקפל את הוילון עד שרואהו פנים אל פנים ומדבר עמו; אבל לאחרים אינו עושה כן, אלא מדבר עמהם ומחיצת הוילון פרוסה ואינן רואין אותו.
חכמינו רצו לעמוד על ההבדל בין נבואת ישראל לנבואי אומות העולם. הם תארו שלושה הבדלים שלפי דעתי מסבירים כיצד יתכן שנביא זוכה לנבואה ובכל זאת הדבר מגיע לידי מסקנות של עבודה זרה ואלילות. הרעיון הוא שנביאי אומות העולם רואים את אור ה’ בצורה מעוותת:
- בחצי דיבור
- כאילו מארץ רחוקה
- מאחורי וילון שלא רואים את פניו
שלושת העיוותים הללו מתארים כיצד הנבואה, המיוצגת על ידי אור ה’, לא מגיעה בשלמותה לנביאי הגויים. במקרה החמור ביותר, האור לא מגיע כלל מפני שנחסם על ידי וילון. במקרה הטוב יותר, האור מגיע אך בצורה מוקטנת, כאילו מקור האור הוא קטן ורחוק יותר מאשר הוא באמת. ובמקרה הביניים האור מגיע בצורה מקוטעת (בחצי דיבור). שלושת העיוותים עלולים לגרום לנביא זה להגיע למסקנה שגויה אודות רצון ה’ ומתוך כך לעבודה זרה.
התגלות מאחורי וילון, מתאימה לתופעה של אור החודר מבעד לגוף אטום, החוסם את אור ה’. נבואה כזו מתארת אדם שעולמו הנפשי חסום בפני אור ה’. לא ברור כיצד נהפך לנביא, אך נפשו כלל לא מסוגלת לתת לאור האלוהי לעבור דרכה. התוצאה היא שהוא מקבל שליחות אך לא יודע מי שולח אותו. לא נוצר קשר אישי בין הנביא לאלוהים – הוא מקבל דיבור אך אין דובר. כמובן שאי אפשר לבנות תפיסה רוחנית אמיתית מבלי שיהיה מפגש וקרבה עם אלוהים. התוצאה היא נביאי אלילי.
ההתגלות מארץ רחוקה מתאימה לתופעה של שבירת אור, שקיימת בעדשות שונות. למשל עדשה מרכזת שגורמת לחפץ רחוק להראות קרוב, או עדשה מפזרת שעושה את הפעולה ההפוכה. כאשר מכינים משקפים, משתמשים בעדשות אלו כדי לתקן עיוות שקיים בעינו של מטופל. אדם בעל עיניים בריאות, שירכיב משקפיים, יראה עצמים קרובים כרחוקים ולהיפך. כלומר, תהיה לו תפיסה שגויה של המציאות שתקשה עליו להתמצא במרחב. גם האור האלוהי מתגלה אל נביאי אומות העולם בצורה מעוותת, כמו דרך עדשה, כך שהם שומעים את המסר אך לא כפי שהוא באמת. בניגוד למקרה של התגלות מאחורי וילון, שבו לא רואים את הדובר, במקרה של נבואה שנראית כאילו היא מארץ רחוקה מתקבלת תפיסה שגויה. וכן זהות המתגלה מתעוותת, כי רואה אותו קטן יותר מהמציאות. כמובן גם זה מעודד תפיסות שגויות של הבורא שמובילות לעבודה זרה.
במקרה השלישי הנביא שומר דיבור חלקי וקטוע. חלק מהאינפורמציה של האור נעלם. לא מתואר במדרש מה גורם למידע להיאבד. אפשר לדמות זאת לאדם שנוסע בכביש הררי, וקולט את תחנת הרדיו בצורה משובשת. כך הוא יכול לשמוע את המשפט הבא “חייבים … לעקור … את … עץ”. מכיוון שהצליח לקלוט רק שברים מהמשפט “בארצות מסוימות הגיעו למסקנה שחייבים להכין את התשתיות לרעידות אדמה, ולכן מנסים לעקור את הנורמה שכל הבתים יהיו עשויים עץ”. כמובן ששמיעה חלקית מובילה למסקנות שגויות, ומבחינה רוחנית לנבואה כזו תפיסה דתית לקויה.
נראה שמטרת המדרש היא להסביר שנבואה איננה ערובה לתפיסה דתית ישרה. ככל הנראה הדבר קשור לפגמים בנפש האנושית שמעוותים את האור האלוהי מלהתקבל כהלכה, מה שמוביל לתפיסות שגויות.
נמשיך לחציו השני של המדרש, שעוסק בהבדל בין נבואת משה לשאר נביאי ישראל.
מה בין משה לכל הנביאים?
רבי יהודה בר אלעאי אומר: מתוך תשע איספקלריות היו הנביאים רואים; הוא אשר כתוב: “כמראה המראה אשר ראיתי” (יחזקאל מג,ג). ומשה ראה מתוך איספקלריא אחת שנאמר: “ומראה ולא בְחִידֹת”. (במדבר יב,ח).
רבנן אמרין: כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת הוא אשר נאמר: “ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה” (הושע יב, יא) ומשה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת, הוא אשר נאמר : “וּתְמֻונַת ה’ יביט” (במדבר יב,ח).
רבי פנחס בשם ר’ הושעיא אמר: משל למלך שנגלה על בן ביתו באיקונין שלו. לפי שבעולם הזה שכינה נגלית על היחידים. אבל, לעתיד לבא: “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדו כי פי ה’ דבר” (ישעיה מ,ה).
במדרש זה רואים שכמו אצל נביאי הגויים גם בקרב נביאים ישראל נבואה איננה התגלות מוחלטת, גם כאן יש טשטוש של מראה הנבואה. בחלקו הראשון של המדרש ראינו את העיוותים של נביאים הגויים שעלולים לגרום לתפיסות שגויות בדעת אלוהים שלהם ולחזק את התפיסה האליליות. בחלק זה, שמבדיל בין משה לשאר נביאי ישראל, ישנם שלושה סוגים נוספים של עיוותים באור האלוהי:
- תשע אסקפלריאות – ריבוי של חלונות.
- חלון מלוכלך – חלון שאינו נקי.
- ראיית איקונין של המלך (תמונתו) במקום את המלך בעצמו.
הנחת היסוד היא שאור ה’ מופיע לכל בני האדם, אך רק הראויים לקבלו הופכים לנביאים. מסיבה זו הנבואה מתוארת בלשון של אספקלריא – חלון זכוכית (או ראי לפי פירוש רבי עובדיה ברטנורא), שדרכה רואים את האור. מהו החלון? נפשו של הנביא. ככל שנפשו תהיה זכה וטהורה, כך אור ה’ יוכל לעבור דרכה ולהגיע אל התודעה של האדם. הגוף והמידות הנפשיות עלולות להיות מחסום בפני האור, ולכן משה רבנו שהיה עניו מכל אדם ונקי מכל מידה רעה, היה הנביא המושלם. הוא שמע וקלט כל מה שה’ האיר אליו. שאר נביאי ישראל היו חלונות שאינם נקיים לגמרי. מעניין שנביאי אומות העולם כלל לא נקראים חלונות, כנראה חסרים להם את התנאים הנפשיים הבסיסים כדי לאפשר לאור ה’ לעבור דרכם.[3]
ניתן לראות ששלושת החסימות הנפשיות שמתוארות אצל נביאי ישראל מקבילות לשלושה תהליכים אופטיים שפגשנו בפרק הראשון. תהליכים פיזיקלים אלו מבטאים קשר שאינו אידאלי בין אור ה’ לבין האדם – שבירה, פיזור והחזרה. נבאר בקצרה את שלושת המשלים שהופיעו במדרש זה לנבואת שאר הנביאים:
1.משל תשע האספקלריאות שאמר רבי יהודה בר אילעאי מתאר חזיון בעוצמה נמוכה ושאינו מדויק. כמו אדם שרואה את חברו דרך תשעה חלונות של זכוכית; אפילו יהיו חלונות זכים מאוד, עדיין עוצמה האור שיכולה לעבור דרכם קטנה מאשר אם היה רק חלון אחד, כי גם זכוכית בולעת אנרגיה במידה מסוימת. יחד עם זאת כאשר מעברים קרן אור בין זכוכיות רבות שבניהן אוויר גורמים להסטה של קרני האור ולאשליה שמקור האור נמצא בנקודה אחרת במרחב, כפירושו של הרמב”ם “לא במקומו האמיתי, לא על שיעורו האמיתי”. ככל שירבו הזכוכיות כך תגדל ההסטה של האור. הסיבה שחז”ל העמידו את נביאי ישראל על תשע אספלריאות היא נושא להעמקה נוספת.
2. רבנן השתמשו במשל אספקלריא שאינה בהירה. כלומר זכוכית שקופה אך שאינה נקיה ומצוחצחת ולכן החלון מפזר את האור. האור לא מצליח לעבור באופן מלא מכיוון שישנם לכלוכים קטנים על החלון או בתוך החלון כך שחלק מהאור מתפזר ולא מגיע ליעדו. לכלוך בתוך החלון מתאר מידות לא מתוקנות של הנביא, ולכלוך מעל החלון מתאר את הסביבה של הנביא, שלא ראויה שה’ ישלך נביא בשבילם.
3. רבי הושעיה אמר שהנביאים רואים איקונין של מלך. כוונתו שהנביאים רואים חיקוי בלבד ולא את מקור האור האמיתי. במקום שיראו את ה’ דרך חלון הנבואה, הנביאים רואים את אורו דרך מתווך – “איקונין”. כמו מסך מחשב שמציג את דמותו של אדם באמצעות פיקסלים וצבעים. הנביא מקבל מסר אך לא בקשר ישיר עם ה’. זהו תהליך של החזרת האור המקורי (או חיקוי) באמצעות עצם נוסף, דבר הנחשב נבואה ברמה נמוכה יותר לדעתו של רבי הושעיה.
המשותף לחסרונות בנבואה שראינו במדרש הוא האופן בו הם פוגשים את אור ה’. בניגוד למשה גדול הנביאים, שאר נביאי ישראל לא רואים את אור ה’ בצורה טהורה ונקיה.
מכל הדיון הזה עולה שאלה מפתיעה – האם נביאי ישראל ראו את ה’ באופן מעוות? אם דברי הרמב”ם נכונים, אז גם נביאי ישראל, כמו נביאי הגויים, רואים את ה’ באופן חלקי ומעוות. אם כך, אין הבדל בין נבואת ישראל נבואה של אומות העולם. הרמב”ם הבין שחלון הנבואה של משה זך יותר מאשר שאר הנביאים, אבל לפי זה המדרש יוצר זלזול גדול בשאר נביאי ישראל, דבר שמאוד לא מסתבר. כיצד יש להבין את החסרונות שעלו במדרש שראינו?
השל”ה הקודש מצטט את אחד מחכמי הקבלה הקדמונים – “החייט”, שמסביר את המדרש באופן אחר לגמרי. לדעתו משה רבנו גדול משאר הנביאים ולכן הוא לא זקוק לתשע אספקליראות כדי לראות את ה’, הוא רואה את ה’ דרך אספקלריא דקה אחת בלבד. לדעתו, בניגוד לנביאי הגויים, גם משה וגם שאר נביאי ישראל ראו את ה’ בעצמו, אלא שמשה לא היה זקוק לסיוע ושאר הנביאים כן. הוא מבין שהחלונות המוזכרים במדרש נועדו לסייע לנביאים לראות את ה’, מפני שהם מצמצמים את עוצמת האור וכיוונו, כך שיתאים ליכולת הקליטה של הנביא. וזה לשונו:
“האספקלריא הזו נקראת תמונת ה’, כל אחד היה מסתכל בה והיה משיג מתוכה כפי השגתו. כי יש מי שרואה מתוך מחיצה אחת ויש מי שרואה מתוך שתי מחיצות ויש מתוך שלוש. הכלל העולה – כי המחיצות היו מתרבות לפי קוצר המשיג , כי מי שנפשו מסייעתו וחושיו הפנימיים זכים לא היה צריך כי אם מחיצה מועטה לראות באספקלריא המאירה הדומה לשמש בתוקפו, אבל מי ש”עיני עטלף” לו צריך מחיצות הרבה לראות באותו האור, כי לא יוכל להשיג בראות עיניו יותר מזה, וינתק אורו כשיסתכל באור הגדול אם לא בריבוי המחיצות”. (החייט צקא עמוד ב, מובא בשל”ה על פרשת תרומה).[4]
אם מחברים את דברי הרמב”ם ודבריו של “החייט” יחד, אפשר להגיע למסקנה הבאה – נביאי ישראל אורים את ה’ בדיוק כמו שמשה ראה (דעת המקובלים) דווקא משום שהחלונות מעוותים את קרני האור (דעת הרמב”ם). יתכן להסביר זאת באמצעות דוגמא ממשקפי הראיה. עדשות המשקפיים מסייעות לאדם לראות טוב יותר דווקא משום שהן מעקמות את האור. וכמו שמשקפיים מסייעות לאדם קצר ראיה לראות בחדות את סביבתו כך נביאי ישראל זקוקים לאספקלריאות כדי לראות את ה’. נביאים גדולים היו בעלי מספר נמוך – עדשה דקה אחת, ונביאים בדרגה נמוכה יותר היו זקוקים עד תשע עדשות במשקפי הנבואה שלהם, לפי דברי המדרש. אבל העיקר הוא – שבניגוד לנביאי הגויים שראו את אור ה’ בצורה מעוותת, נביאי ישראל ראו את ה’ בעצמו, כי זו תכלית הנבואה – מפגש בין אלוהים ואדם.
[1] יבמות דף מט עמוד ב.
[2] ויקרא רבה א.
[3] חלק מהפרשנים שמסבירים שנביאי אומות העולם השיגו את רצון ה’ באמצעות חשיבה פילוסופית ולא בדיבור בין אלוהים ואדם, ולכן משל החלון לא הולם אותם.
[4] הסבר נוסף לדבריו של ה”חייט” הוא שהנביאים קבלו את אור ה’ אחרי שעבר חציצה ועיבוד על ידי נפשו של הנביא: “השגתם במראה ההוא כל אחד כפי מדרגתו, ואין גם אחד שישיג המראה כולה זולת משה, כי משה השיג את כולו” (עבודת הקודש שער ד פרק כד). כלומר כל נביא הוא בעל אישיות ייחודית – אספקלריא לאור ה’, שקולטת חלק מהמסרים והגוונים של האור. ולכן לא מסוגל לקרוא את התמונה המלאה, אלא רק את הגוון שמתאים למידות שלו. לעומת משה שהיה ענו מכל אדם ונפשו הייתה נקיה כל כך עד שיכל לקלוט את כל הגוונים יחדיו.
אצל הנביאים האחרים ישנם תשעה חלונות שגורמים לאור להיות חלש יותר. אור ה’ נכנס לתשע חלונות שמסננים ממנו את רוב הגוונים עד שמגיע לנביאים עם צבע אחד בלבד שמתאים לנפשו של נביא זה. כל מסנן מאפשר לצבעים מסוימים לעבור, ולגוונים אחרים לא, כך תשעת החלונות מסננים גוון אחד בלבד, ולא את התמונה השלמה.