בס”ד
חלק א – מהו צל?
ה’ שֹׁמְרֶ֑ךָ ה’ צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ׃ (תהילים קכא ה)
מהו צל? חסימה של אור על גבי משטח. הפסוק בתהילים אומר שה’ הוא צילו של האדם ויש לכך שתי משמעויות אפשריות:
1. שה’ מגן על האדם מפני אור שלא יזיק לו – כפי שמשתמע מהחלק הראשון של הפסוק: “ה’ שומרך”.
2 . שהאדם הוא שחוסם את האור וה’ הוא הצל המתקבל: “ה’ צלך”.
למרות שאלו פירושים שונים באופיים שניהם מופיעים במקורות חז”ל. מדרש אחד מתאר את אהבת ה’ לעם ישראל, כמלך שהולך במדבר עם בנו ועומד בזווית כזו שתחסום את אור השמש, שלא תהיה קופחת על ראשו של בנו.[1] המדרש מתפאר בכך שהמלך בכבודו ובעצמו מצל בגופו על בנו מפני אורה של השמש.
מדרש נוסף (שלא מצאתי מקומו אך מצוטט על ידי פרשנים רבים) מתאר את הופעת ה’ בעולם כחיקוי של האדם:
“וכן אמר דוד ה’ צלך על יד ימינך. מהו ה’ צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב”ה – ה’ צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך” (נפש החיים א ז ד).
שני המדרשים מתארים כיצד הגילוי האלוהי מתאים את עצמו לבני האדם, אך ההבדל בניהם הוא מיהו זה שחוסם את האור. במדרש על המלך במדבר ישנו מקור אור חיצוני שעלול להזיק לאדם, ובהתאם למקום בו נמצא הבן, המלך מתייצב כדי לחסום את האור בגופו. לעומת זאת במדרש השני האדם הוא זה שחוסם את האור וכתוצאה מכך מתקבלת צללית, שמשקפת את מצבו של האדם. הפלא הוא שהמדרש טוען שצללית זו היא גם גילוי ה’ – “ה’ צילך”.
המדרש הראשון קל יותר להבנה – זהו משל לשמירה אלוהית מפני מזיקים. אך המשל על המלך ובנו במדבר דורש הסבר – מהו אותו אור שה’ צריך לחסום כדי להגן על בנו? נראה שזה אורו של ה’ בעצמו, אלא שהוא חזק מכדי שהבן יוכל לעמוד מולו ללא מחסה. ה’ צריך לצמצם את אורו – להצל, כדי להציל את הבן מגילוי חזק מדי. הגילוי האלוהי מתאים את עצמו לרמתו של האדם, ולכן יהיה באופן כזה שחוסם את הגילוי הישיר ומשאיר את הבן להנות מאור עדין יותר – אור מוצל. כאשר ה’ רואה שאדם לא יכול להתמודד עם קשר אינטימי מדי איתו, הוא מסתיר את עצמו, מצל את אורו בדרכים שונות כך שאין קשר ישיר, ולמעשה אין נבואה. האדם נהנה מאור שמתאים לכוחו, לפעמים מבלי להיות מודע כלל לתהליך זה.
בהמשך לרעיון זה חכמים ראו לנכון להבדיל בין שני סוגים של צל – חושך ואור. לפעמים צל הוא חושך ולפעמים הוא פשוט אור עדין. כיצד ניתן להבחין בין השניים? אם ניתן להחשיך אותו עוד – אז הוא עדיין אור. לעומת זאת אם לא ניתן להחשיך אותו יותר – זהו חושך. לדוגמא – אם נשים מסך אטום בפני פנס, הוא יחסום את האור באופן כזה שהצללית תהיה שחורה וחשוכה לגמרי. נוכל לבדוק שזה אכן כך אם נשים מסך נוסף ונבדוק את ההבדל לפני ואחרי. אם מסך נוסף לא גורם לצללית להראות כהה יותר, פירוש הדבר שהמסך הראשון חסם את האור כולו, פירוש הדבר שצל זה הוא חושך.
לעומת זאת מסך שאינו אטום לחלוטין יעביר חלק מהאור ויחסום את היתר. נוכל לבדוק זאת אם נשים מסך נוסף ונשווה את הצלליות המתקבלות. מסך שקוף למחצה לא יחסום את האור לגמרי ולכן אפשר להמשיך ולהסתיר את הצל שהתקבל באמצעות מסך נוסף ולהחשיך אותו פעם נוספת.
בתמונות המצורפות ניתן לראות צללית של לוח כדורסל ביתי, העשוי מפלסטיק. ניתן לראות שמרכז עשוי חומר שקוף הלוח חוסם אחוז קטן מהאור ומעביר את רובו. לעומת זאת המסגרת של הלוח עשויה חומר אטום והצללית שהיא עושה על הדשא אטומה יותר. באמצעות מסך אטום נוסף ניתן לבדוק אם הצללית של הלוח היא חושך או אור מוחלש. כפי שניתן לראות בתמונה המסך מכהה את צל שנגרם ממרכז הלוח אך לא מכהה את הצל של המסגרת. לפיכך ברור שהצל של המסגרת הוא חושך ואילו הצל של מרכז הלוח הוא אור מוחלש.
חז”ל כינו תופעה זו בשם בבואה של בבואה, כלומר צל של צל.[2] אם לצל עצמו אין צל נוסף זה מפני שהוא כבר חושך מוחלט. אם אפשר להמשיך ולחסום אותו זה אומר שהצל הראשון הוא בעצם אור חלש. בתלמוד קריטריון זה מוצג כשיטה פרקטית להבדיל בין ישויות רוחניות שליליות (שדים) לבין כוחות חיוביים (נשמות של יהודים שנפטרו). השל”ה קדוש מסביר שזהו עקרון רוחני ולא רק שיטה פרקטית. זהו קריטריון עקרוני להבדיל בין טוב לרע! אם אפשר לקלקל את זה כנראה שיש בזה נקודות טובות; רע גמור לא ניתן לקלקל יותר.[3]
מסקנת הדברים היא שאם יש צל שאפשר להמשיך ולחסום אותו זהו אור קדוש מוחלש ולא חושך שמעיד על העלמות הקדושה.
לעניינו אם הפסוק אומר שה’ מצל על האדם, פירוש הדבר שהוא מאיר עליו את אור ה’ באופן עדין ולא עוצמתי, כזה שמותאם לכוחו של האדם. כבר פגשנו את האור הגנוז, שנגנז בבריאת העולם כיוון שבני האדם לא היו ראויים לו. עקרון זה נכון גם בפסוק זה – ה’ מצמצם את הנוכחות שלו בבריאה, כדי לו לכפות את עצמו על בני האדם באופן שמזיק להם. אך צל אין פירושו חושך – ניתוק מאלוהות חלילה, זהו אור עדין שמותאם לנבראים. כיוון שכך, עלינו להיזהר לא לחסום אותו עוד והחשיך את אור ה’ בעולם יותר משהוא כבר הצטמצם. תפקידו של האדם הוא לא להפוך את הצל לחושך, לא לחסום את הרצון האלוהי לתקשר הם בני האדם.
חלק ב – מה הצל אומר על מקור האור?
תובנה זו מובילה אותנו לפירוש השני של הפסוק, למדרש שמתייחס דווקא לצל שהאדם עושה “מהו ה’ צלך? כצלך”. עכשיו אנחנו מבינים שאור ה’ מאיר בעולם והאדם צריך להיות שקוף אליו. אם כן, מה פירוש הפסוק שה’ הוא צילו של האדם? את התשובות לשאלות הללו נשאיר לפרק הבא, לאחר שנכיר תכונות נוספות של האור.
בפרק הקודם פגשנו פסוק חשוב מספר תהילים: “ה’ שֹׁמְרֶ֑ךָ ה’ צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ׃ (תהילים קכא ה)”
ראינו שחכמים פרשו את הפסוק הזה בשתי דרכים במדרשיהם:
1. שה’ מגן על האדם מפני אור שלא יזיק לו – כפי שמשתמע מהחלק הראשון של הפסוק: “ה’ שומרך”.
2 . שהאדם הוא שחוסם את האור וה’ הוא הצל המתקבל: “ה’ צלך”.
המדרש הראשון עסק בצמצום האור, כך המדרש השני עמוק יותר ודורש הסבר. כך לשון המדרש:
” וכן אמר דוד ה’ צלך על יד ימינך. מהו ה’ צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב”ה – ה’ צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך” (נפש החיים א ז ד).
הנחת המוצא התנכ”ית שלנו היא שה’ הוא מקור האור של העולם, כפי שלמדנו עד כה ממקורות אחרים בתנ”ך ובחז”ל. אך לפי המדרש שקראנו האדם הוא זה שחוסם את האור, כיוון שהוא בעל גוף חומרי המתנגד למעבר האור דרכו, אם כן זהו צילו של האדם ולא של ה’. כיצד ה’ יכול להיות מקור האור והצל גם יחד?
התשובה לכך היא שהצל קשור מאוד למקור האור ולגוף החוסם אותו, ולכן מצללית אפשר ללמוד הרבה מאוד על התהליך שהתרחש.
דוגמא: צל של גוף שיש בו חלקים שקופים ואטומים ברמות שונות – הצללית המתקבלת על המסך תראה גוונים בהירים וכהים במקומות שונים. כך גם בנוגע לאור ה’ והאדם, אפשר ללמוד על האדם באמצעות התבוננות בצלליות שהוא עושה. מידותיו הטובות של האדם מאפשרות לאור לעבור אך מידות רעות חוסמות אותו. בכל אדם יש חלקים שמתנגדים לאור לגמרי ויש כאלו שמאפשרות מעבר אור ברמה כזו או אחרת. האדם הוא יצור מורכב ויש לו מקדם שבירה אחר לכל חלק מאישיותו. לכן הצל שמתקבל העל המסך – על תמונת החיים, הוא עדות על האינטראקציה שהתחוללה במפגש בין אור ה’ לאדם. התבוננות במידה שאור ה’ נחסמת על ידי האדם מספרת לנו מיהו ומה הקשר בינו לבין ה’.
על ידי התבוננות בצללית של החפץ בתמונה, אפשר ללמוד הרבה על מבנהו ועל תכונותיו.
המדרש אומר שה’ הוא הצל שהתקבל דווקא משום שה’ הוא האור. ומכיוון שהמידה שאדם נותן לאור ה’ להתגלות דרכו מעצב את תבניתה של הצללית, לכן גילויו של אור בעולם תלוי במידה שאדם מאפשר לו להתגלות דרכו – מבחינה זו ה’ הוא צילו של האדם, כי אורו יופיע במציאות בהתאם למידה בה אדם יחסום אותו.
יש כאן נקודה מיוחדת שחוזרת הרבה פעמים ביהדות – האור ניכר דווקא על ידי החושך. על ידי התבוננות בצללית השחורה ובגווני האפור שנגרמו מחסימת האור, אפשר להסיק מהם הנקודות שאינן חסומות והאור התגלה דרכן, כלומר מהו אור ה’ שכן התגלה.
כאמור התבוננות באזור המוצל מלמדת על הרקע הפתוח שסביבו וגם על הפתחים דרכן האור יכול להציץ מבין החרכים. למשל בתמונה המצורפת אפשר להבין מתבנית הצל של האישה שהיא מחייכת ואילו האיש איננו מחייך. תבנית הצלילית מספרת על נפשו של האדם, וממילא על אופיו של אור ה’ שהתגלה דרכו. בניסוח נועז יותר אפשר לומר שעל ידי פתיחת הפה בחיוך, ה’ מאיר שם במידת החסד, או כלשונו של המדרש: “מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך”. המידות “השקופות” של האדם מושכות אור למציאות ולכן אור ה’ הוא צילו של האדם.
אבל זה יותר מכך! התורה אומרת שהאדם נברא בצלם אלוהים – בצל אלוהים. האדם הוא תמונה מתקבלת מצלילית של הופעת ה’ בעולם. מצד אחד האדם הוא בדמותו של ה’, ומצד שני הוא קובע את האופן בו האור יופיע – באופן מלא או חלקי. מתבררת נקודה יסודית שחכמי הקבלה הדגישו מאוד – כל אדם, בהכרח, מגביל את אור ה’ במידה כזו או אחרת, כולנו בשר ודם. אבל האדם עושה זאת על פי הדמות שה’ בחר לברוא אותו. ה’ ברא את האדם בצלמו דווקא כדי שיעצב את האור שמתגלה בתבנית מסוימת. בלשון הקבלה זהו סוד המרכבה.[4] אך כל זה כאשר אדם לא מסתיר את האור יותר מהראוי, כלומר הוא משתדל להיות נקי ככל שניתן בפני אור ה’, רק אז הצלילית שמתקבלת היא באמת הצלילית של צלם אלוהים. הצלם (האדם שנברא בצלם הוא המרכבה) מסתיר את האור בדיוק במידה הנכונה ומתקבל צל שדי – זה גילוי השכינה.
אבל כל זה שייך לעולם של האופטיקה הגיאומטרית, שמתעניינת בצל ואור כאילו היו קווים ישרים. תורת האלקטרואופטיקה לימדה אותנו שאור הוא גל, ולכן יש לו פאזה (מצב הופעה), תדרים (צבעים) ויכולת התאבכות (חיבור של כמה גלים יחד). לכן עלינו להבין את המדרש באופן עמוק יותר – שהצללית מלמדת משהו נוסף, מורכב יותר.
בפיזיקה של תחילת המאה ה20 גילו האב והבן בראג עקרון חשוב מאוד, שהפך לאחד החוקים השימושיים ביותר של המדע. “עקרון בראג” טוען שאפשר לזהות את המבנה הפנימי של חומרים, אם מאירים אותם בתדר המתאים ומנתחים את הצלליות שמתקבלות. חוק בראג קובע שנקודות האור והחושך שיתקבלו בצללית שהחומר יעשה, מלמדים על המבנה הפנימי של החומר.
לכל חומר יש מבנה פנימי מקרוסקופי שקשה מאוד לראות באמצעים רגילים. השיטה של משפחת בראג היא להאיר על חומר באמצעות אור מרובה גוונים, ואז לזהות אילו תדרים מוחזרים ממנו ואילו לא. חוק בראג אומר שלכל חומר יש סט סופי ובדיד של תדרים שהוא מפזר, מפני אלו התדרים שמתאבכים בצורה בונה ואילו שאר התדרים מתאבכים בצורה הורסת. כך שאם נקרין את החומר אור מולטי כרומטי (מרובה צבעים) נקבל בזווית המדידה רק חלק מהצבעים שהיו באור.
(לחלופין אפשר להגדיר את חוק בראג כך – עבור כל תדר (צבע) יש רק זוויות מסוימות שנקבל אור, משום שזו הזווית שבה מתקיימת התאבכות בונה ואילו באשר הזוויות תתקיים התאבכות הורסת). עקרון זה הוא החוק הבסיסי של תורת הקריסטלוגרפיה שחוקרת חומרים באמצעות אור, והוא קשור לנושאים נוספים רבים. ולעניינו הוא מסביר מה אפשר ללמוד מצל של חומר.
אם נתייחס לה’ כמקור האור ולאדם כחומר שמפזר את האור, נוכל לומר שהתבוננות על הצללית מלמדת אותנו כמה דברים: ראשית היא מלמדת אותנו על המבנה הפנימי של האדם. אין דרך טובה יותר להכיר את נפשו של האדם מאשר לבחון כיצד הוא מתמודד עם עול תורה ומצוות, תיקון מידות ויראת שמים. העמידה נוכח פני ה’ מציבה בפני האדם אתגרים לא פשוטים שחושפים את הנקודות החלשות הסתומות בנפשו, כמו גם הנקודות המתוקנות והזכות. התבוננות מעמיקה באינטראקציה בין אור ה’ לאדם חופשת את מסתורי הנפש האנושית.
בנוסף ניתן ללמוד משהו על אור ה’ המתגלה במציאות. כל אדם הוא שונה ולכן ה’ מתגלה דרכו באופן ייחודי. חוק בראג מלמד שרק תדרים מסוימים ישרדו את המפגש עם האדם, ולכן רק הופעות מסוימות של ה’ יהיו מסוגלות להתגלות דרך אדם זה. ה’ מופיע בעולם באופן מולטי כרומטי, שמכיל את כל הגוונים והצורות, אבל המפגש עם האדם חוסם את רובם. רק הופעות אלוהיות מסוימות מאירות דרך נפש של אדם, בהתאם למבנה האישיותי שלו. יש אנשים שמצטיינים בלגלות בעולם את מידת החסד ויש כאלו שמסוגלים רק את מידת האמת או הדין. כל אדם מפזר את האור האלוהי שאליו הוא חשוף בהתאמה לנפשו הייחודית. הטענה היא שלמרות שכל הגוונים האלוהיים (חסד, גבורה, אמת וכו’) מאירים את האדם, רק גוונים שתואמים את המבנה הפנימי שלו מצליחים להבנות כך שיוכלו להאיר את העולם דרכו. גוונים אחרים פשוט דועכים.
לסיכום אפשר לומר שה’ הוא אכן צילו של האדם, מפני שהאדם מגביל את מגוון ההופעות האלוהיות במציאות, ומאפשר רק לחלק מהם להופיע. נתענג שוב של לשונו של המדרש: ” ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך אף הקב”ה – ה’ צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך”.
[1] משלו משל למה”ד למלך שהיה מהלך בדרך במדבר ובנו עמו כיון שהגיע לחמה עמד אביו מצד רוחה של חמה ועושה צל לבנו כדי שלא יגיע לו חמה ושרב וכן עושה הקב”ה לישראל שנאמר (תהילים קכ״א:ה׳) ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך וגו’. (שמות רבה כ ה ; תנא דבי אליהו יח ז ; ל ה)
[2] יבמות קכב ע”א על פי פירוש רש”י ויתר הפרשנים.
[3] “סוד צל שדי שהוא קדושה. אמנם אח”כ הוא בצל חצוני סוד הקליפות, שאין להם צל הצל כמו שיש לקדושה בבואה דבבואה, כמו שאמרו רז”ל ) יבמות קכב, א( גמירי בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו. כי לקדושה רושם למטה מול המקום קדוש שלמעלה, משא”כ בקליפה”. (של”ה על התורה פרשת משפטים – שקלים.)
[4] צל להם בסוד צל שדי ענפים המתפשטים סוד המרכבה. ואח”כ הצדיקים הן הן המרכבה, יד תחת יד, רגל תחת רגל. (של”ה משפטים – שקלים)