בס”ד

התבוננות ופנימיות – בטבע ובתורה

שיזכור תמיד גדולתו של האל יתברך. ויבין בריאות העולם גדולים וקטנים, ואיך הגלגלים הולכים, השמש והירח והכוכבים, וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות, וכאלו עוד הרבה עצמוּ מִסַפר. לכן הבט אליהם, ועשה עצמך כאילו לא ראית הנפלאות מימיך, ויהא נראה כאילו היית סומא עד עתה ועכשיו פתחת עיניך – אז היה נפלא בעיניך מאוד, כך תעשה עצמך בכל יום. וכן אמר דוד (תהלים קלט יד): “נפלאים מעשיך, ונפשי ידעת מאוד“. (אורחות צדיקים שער הזכירה)

יתבונן בטבע כדי לראות את הפלא שבמחזורי הכוכבים. החוק שטבוע במציאות וכופה על החומרים להתנהג בדרכם הקבועה. זהו כבוד ה’, לראות בשליטתו המוחלטת על הבריאה כולה, באמצעות חוקיו שטבע בחוכמתו. הפיסקה מסתיימת בפסוק מתהילים: “נפלאים מעשיך, ונפשי ידעת מאוד”, שפירושו הוא שהנפש מתבוננת בטבע וכתוצאה בכך יודעת את כבוד ה’. הדגש איננו על חוקי הטבע אלא על הבנתם בנפשו של האדם.

מזמור שלם בתהילים מוקדש לעניין התבוננות בכוכבים, אך הוא ממשיך את ההתבוננות לשבח התורה. וכפי שנראה בעיון קצר במזמור ופרשניו, גם בו עולה המסקנה שהטבע אכן נפלא, אך העיקר הוא הנפש היא זו שיודעת. כוונתי למזמור יט “למנצח מזמור לדוד”. 

המזמור פותח בהצהרה על תפקידם החינוכי של השמים – “השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה ויחוה דעת”. המשורר טוען שישנה אמירה לשמים, למחזוריות של יום ולילה ולמבנה הרקיע. אך מיד מגיעה הסתייגות – “אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם”. לפי הבנת רוב הפרשנים, זוהי הסתייגות מכך שהשמים מדברים. הרי אין קול לשמים ואין דיבור לכוכבים, אלו גופים דוממים. הם נוהגים על פי חוקם ואין שום אמירה שנשמעת מהם. הסיבה היא שאלו גופי חומר, חסרי שכל ודעה, ולכן אין משמעות לקולות שהם משמיעים. אם כך, מה כוונת מזמורו של דוד שהשמים מספרים כבוד אל?

כוונתו היא שהסיפור, האמירה והדעה של השמים אינם פיזיים, אלא מתרחשים בתוך נפשו של הצופה – ונפשי יודעת מאוד. כאשר אדם מתבונן בטבע, בסדריו ופרטיו, הוא מזהה בהם חוקים ומשמעות. הוא יכול להעמיק בהם עד בלי די, ומתוך כך לעמוד על כבוד ה’ וגדולתו. הפרשנים מבהירים – חוקי הטבע לא כתובים בשמים, האדם צריך לזהות אותם מתוך מחקר עקבי ויצירה מחשבתית. וכשם שחוקי הטבע לא כתובים בבריאה גם הכוכבים לא מדברים על כבוד ה’, זהו תפקידו של האדם לכבד במקומם. עליו להבחין בסדרי הטבע ולכתוב את חוקי השמים ואז לתת לנפשו את החופש לדעת את כבוד ה’ באמצעות העמקה נוספת בהם. זהו תהליך שמתרחש בעולם הפנימי של האדם ולא בעולם החומר, לכן יש לכוכבים בלי אמירה אך מבלי שנשמע קולם.

בניגוד לטבע שנוהג בצורה סתומה ומשאיר לאדם את האפשרות לפרש אותו, התורה היא חד משמעית. בטבע לא מוזכר שם ה’ המפורש, ולכן בתחילת המזמור שם זה לא יופיע. בניגוד לטבע התורה מכילה פקודות, מצוות, משפטים ועדות של ה’, ולכן שם ה’ המפורש מוזכר בחלק השני של המזמור שבע פעמים. כאן אין צורך בפרשנות נפשית, הכל כתוב בצורה חד משמעית.

לכאורה היה מקום לחשוב שתפקידו של האדם הוא לקיים את החוקים של התורה, כשם שהשמש מקיימת את חוקי השמים. אך כאשר המזמור משווה בין שניהם המסקנה היא חד משמעית – האדם איננו נברא מושלם, הוא לא מסוגל לעמוד בחוקים מבלי לטעות. בעוד שהשמש מתוארת כחתן שמבצע את מהלכו בשמחה ובדייקנות – “והוא כחתן יצא מחופתו ישיש כגיבור לרוח אורח, מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם”, האדם, לעומתו, משתדל לקיים את החוקים, אך לעולם לא באמת מצליח – “גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, שגיאות מי יבין מנסתרות נקני”. בנוסף, לשמש יש שותפים רבים בבריאה שחולקים איתה את חוקי הטבע ולכן אין לה מפריעים בתפקידה, בעוד שלאדם יש עולם של חול שמפריע לו לקיים את חוקי התורה – “גם מזדים חשוך עבדך, אל ימשלו בי”. בניגוד לחוקי הטבע שחלים על המציאות כולה, חוקי התורה חלים רק על האדם הישראלי, ולכן לעיתים האדם מוצא את חוקי הטבע כגורם מפריע לקיום חוקי התורה. הבדל נוסף הוא שהנבראים מקיימים את החוק ומביאים כבוד לבורא בהפגנת חכמתו, לעומת האדם, שהוא חוטא בטבעו, ומתקשה לקיים את המצוות. ולכן עסוק בעיקר בכפרה על פשעיו “וניקתי מפשע רב”, וכלל לא בלספר בכבוד אל וחכמתו.

ובכל זאת ישנו דמיון בין השניים, בין הטבע לתורה – וזאת בעולם הפנימי. כשם שבטבע האדם צופה מבחוץ ומנסה להבין את החוקים ולחולל שינוי פנימי בידיעת כבוד ה’, כך גם בתורה האדם צריך להתבונן בה מבחוץ ולראות כיצד מתחולל שינוי פנימי בנפשו, באופן שהופך אותו לטהור יותר. כשם שבכוחו של הטבע לעורר את האדם למחשבות על גדולת הבורא, כך בכוחה של התורה לחולל שינוי פנימי – להשיב לב, להחכים פתי, לשמח לב, להאיר עיניים, לטהר ולהצדיק. כל אלו שינויים שמתחוללים בעולמו הפנימי של האדם, אפילו אם כלפי חוץ הוא עדיין חוטא ושוגה ומתקשה לקיים את כל חוקי התורה. השינוי הפנימי עדיין חל.

היכולת של האדם להתבונן בטבע מראה שבכוחו של האדם לעבור שינוי פנימי גם כאשר החוקים סתומים לא מפורשים. בנוגע לתורה תפקידו של האדם הוא לעבור שינוי פנימי לטובה גם אם חוקי התורה מתעסקים במצוות ומשפטים שנדמה שעוסקים בנושאים אחרים. נפשו של האדם יודעת מאוד, והיא מסוגלת להוציא מחוקי הטבע תבונות על כבוד ה’, ומחוקי התורה תובנות על יושר טהרה ושמחה.

המזמור מלמד על חשיבותו של התהליך הפנימי, זה שמצד אחד נאמן למציאות וחוקיה, ומצד שני בונה לעצמו עולמות של תוכן פנימים על בסיס התבוננות בבריאה. כך גם בעיסוק בתורה ישנה חשיבות רבה לקיום המצוות אך חשיבות יתרה להתבוננות פנימית בתהליכים הנפשיים הפנימים שאדם העוסק בתורה ובמצוות עובר. בנוסף לקיום המצוות ישנו עולם שלם של התרוממות הרוח ויש להקדיש לכך תשומת לב רבה.