בס”ד
“אני אל שדי” – פירש הרמב”ן על פי ראב”ע שזהו השם שמשדד את הטבע. כלומר שמנהל את המציאות על פי רצון ה’ ועקרונות ההשגחה מבלי להפר את טבעו של עולם. המציאות נראית כנוהגת כסדרה אך התהליכים מונעים על ידי רצון ה’. זהו נס נסתר, מכיוון שאין עדות לכך שרצון ה’ פועל במציאות, כי העולם כמנהגו נוהג.
ממשיך הרמב”ן ומדייק שהאבות לא השתמשו בלשונם בביטוי הוי”ה אלא “שדי” (עם חריגות שהרמב”ן מתרץ) וזאת משום שהמפגש שלהם עם ה’ היה במדרגה הזו של נס נסתר, כלומר עולם טבעי שמנותב על ידי רצון ה’ בהסתר. השם שדי מבטא זאת כי הוא אומר שלמרות שהוא נסתר הוא באמת פועל את התהליכים מאחורי הקלעים. מדרגת נבואה זו מכונה “אספקלריא שאינה מאירה” כלומר חלון מלוכלך (שאינו מצוחצח) ולכן רואים דרכו פחות טוב. דווקא מסיבה זו הנביאים אמרו שהם ראו את הקב”ה. כמו ישעיהו “וארא את א-דני יושב על כסא רם ונישא”. הרמב”ן מדייק שהוא רואה את אדנ”י ולא את הוי”ה, כי אי אפשר לראות את ה’ בעצמו, כמו שמשה גילה כאשר ביקש.
הדברים צריכים ביאור, מה הקשר בין נס נסתר המבוטא על ידי שם שד”י לבין ראיה באספקלריא שאינה מאירה המתבטאת בשם אדנ”י ובין ישעיהו שרואה את מי שאינו נראה?
פרשני הרמב”ן הוסיפו ביאור קצר לביטוי אספקלריא שאינה מאירה – כי השיגו מדרגות-מדרגות. (שעוול בהערות, לא יודע מה מקורו לפירוש זה). הדברים מתחברים לשיטתו של הרמח”ל בסוד הצמצום וגילוי הקו בתוך העיגולים. כלומר, שה’ מגלה את עצמו בהדרגה ולא בבאת אחת. אין באדם החי אפשרות לפגוש את אינסופיותו
של ה’ ולכן הוא מגלה את עצמו בהדרגה, במדרגות שונות זו אחר זו, שיחד בונות קומה שלמה. מכיוון שכך, ה’ יכול להראות את הנביאים, כי הם רואים רק חלק מהאמת באמצעות אספקלריה שאינה מאירה, ולכן מקבלים את הרושם שהגילוי שראו זה ה’. באמת זוהי רק מדרגה אחת מני רבות שהתגלתה, כדי להשלים קומה שלמה שלב אחרי שלב. ישעיהו הנביא מבין את חסרונו, ויודע שמה שהוא רואה זוהי מדרגה אחת, ולכן משתמש בביטוי אדנ”י ולא ה’, לומר שזו רק גילוי חלקי, כפי שאפשר לראות מדבריו של ישעיהו בעצמו בהמשך הספר, שלא טעה לחשוב שראה את ה’ בעצמו. וכן נביאי ישראל כולם, הכירו את מגבלות נבואתם ולא טעו לחשוב שהם יכולים לראות את ה’, מה שמשה ביקש ונמנע ממנו.
כל זה קשור לנסים הנסתרים, כלומר פעולת ה’ בתוך הטבע בהסתר. הרמח”ל מסביר שזהו רצון ה’ (הקו) שפועל בתוך המציאות הטבעית (עיגולים), לפעמים בגילוי (נס גלוי) ולפעמים בהסתר (נס נסתר). כאשר אדם מתבונן במציאות ומצליח לראות את רצונו של ה’ פועל, הוא רואה את ה’. וכך היו נביאינו רואים את ה’ בתוך המציאות הטבעית וההיסטורית. אבל כאשר רואה כך הוא מתבונן בגילוי אלוהי חלקי, כזה שמגביל את עצמו למציאות הטבעית, ומנהל איתה בקצב ובגבולות שלה. זהו מבט של אספקלריא שאינה מאירה, של תמונה חלקית, של מדרגה אחת. הבחנה בנס נסתר דומה למראה של ישעיהו את אדנ”י, הוא רואה את המדרגה החלקית שה’ מופיע ברגע זה במציאות הנוכחית. זהו שלב בדרך לגילוי הקומה השלמה לעתיד לבוא, ואם יחסרו החלקים הללו הקומה לא תהיה שלמה. אך חשוב לזכור שאין כאן ראית ה’, אלא גילוי של מדרגה אחת בלבד.
יוצא מדברנו שההתבוננות בטבע, חיפוש אחר נוכחות אלוהית במציאות הוא דומה לקריאה בשם שד”י, לראיית אדנ”י של ישעיהו. המטרה היא לגלות את הנס הנסתר, לחשוף את המדרגה שה’ מופיע בפנינו עכשיו ובגבולות הנוכחים. מתוך התבוננות זו נאספות המדרגות על לגילוי קומה שלמה.
אם בהתבוננות בגילוי ה’ טבע אנחנו עוסקים ראיתי הערה חשובה על משל ונמשל בספר הזיכרון לריטב”א:
הרמב”ם מפרש את סיפור אברהם והמלאכים כחלק מחזיון הנבואה. יש לו ראיות לפירושו מלשונו של המקרא, אבל ישנם גם קושיות. הרמב”ן מקשה בעיקר מתוך הפרטים הרבים של הסיפור, ושואל כיצד אפשר לומר שכל הסיפור של שלושת האורחים והמלאכים שירדו לסדום הכל היה בחלום, הרי ישנם כל כך הרבה אירועים שקרו בפרשיות אלו, כולם היו בחלום. אם מטרת הנבואה הייתה לבשר לאברהם שיזכה לבן, לשם מה פרטה התורה דברים שלא היו במציאות? תשובתו של הריטב”א היא אכן כך. לאברהם היה חלום נבואי מפורט עם פרטים רבים. וכך דרכה של נבואה לומר מסר קצר באמצעות חזיון עם פרטים רבים שאינם חשובים – “ובמשלים יבואו דברים ללא עניין, נמשכים לפי המשל ולא לפני הנמשל”. כלומר, אין להקשות מכך שהיו פרטים שאינם חשובים, כי כך דרכו של חלום, מסר אמיתי עטוף בדמיונות שווא, אפילו יהיה זה חלום נבואי. אבל ממשיך הריטב”א ואומר “ואם הרמב”ן ואחרים עמו מצאו לחלקי המשל עניינים, תבוא עליהם ברכה”. הסיום המפתיע מעמיד אותנו על עומקה של מחשבת התורה. אמנם לפי הפשט אפשר לומר שבנבואות ישנו מסר עיקרי ופרטים שוליים. ואין כפירה לומר שכך גם חזיונו של אברהם בא לומר שיזכה לבן בזכות מצוות הכנסת אורחים שקיים (אברבנאל), אך אין זה סותר כלל שישנם עומקים נוספים במשל, על פי תורת הסוד. ולמרות שלפי פשט הדברים קשה למצוא קשר בין הפרטים של המשל לבין הנמשל, ולכן נאמר שלפי הפשט אלו פרטים מיותרים, יתכן שעל פי נקודת מבט עמוקה יותר כן ניתן יהיה למצוא קשר כזה. ואכן הרמב”ן ותלמידיו (רקנאטי, עבודת הקודש, אבו-סאולה, רבנו בחיי ועוד) מוצאים רמזים בסיפורים על פי תורת הקבלה, ואין פרט מיותר או שאינו מדויק. הריטב”א מחדש לנו יסוד גדול, שאפשר לומר שהתורה אינה מדייקת בלשונה על פי הפשט, ויחד עם זאת היא מדייקת מאוד בלשונה על פי הרמז הדרש והסוד.
ואכן רואים שפעמים הגמרא מדייקת בלשון הפסוק ולעיתים אומרת דברה התורה בלשון בני אדם ולכן לא דורשים כפילויות או יתרות. ויכול אותו חכם לסבור שדורשים תחיליות (דרשה שמבוססת על כפילויות בפסוקים) אבל דברה תורה כלשון בני אדם (ולכן לא דורשים מילה שכתובה מוזר). הדבר תלוי במודל שבאמצעותו אנחנו לומדים את התורה. על פי מודל הפשט אפשר לדייק בהבדל בין פתח לקמץ אבל לא מדייקים בפסוק שחוזר על עצמו פעמיים. ועל פי הסוד מדייקים בטעמים של כל מילה אבל עשויים להתעלם מההקשר הכללי של הפסוק בתוך הפרשיה. לכל מודל יש את הדיוקים שלו, ואלו ואלו דברים אלוהים חיים.